מצעד האיוולת האמריקני: גרסת ביידן

מאז הושבע לנשיאה ה־46 של ארה"ב (ועוד ביתר שאת מאז החלה רוסיה במתקפתה הכושלת על אוקראינה לפני חצי שנה), לא הסתיר ג'ו ביידן את שאיפתו להחזיר את אומתו להסכם הגרעין עם איראן, שממנו פרש קודמו בבית הלבן, דונלד טראמפ, ב־2018.

הוא ממשיך, אפוא, לחתור לכינונו המחודש ללא לאות וללא עכבות. בראייתו של הנשיא, ניצבת מעצמת העל שבהנהגתו בפני ארבעה אתגרים מרכזיים, שההתמודדות עימם מגמדת כל מכלול או אילוץ אחר, העלולים להסיטו ממוקדי הקשב והעיסוק הליבתיים שלו. הראשון שבהם הינו האיום האסטרטגי והכלכלי, הנשקף מכיוונה של בייג'ין על אינטרסים אמריקניים חיוניים, כולל בזיקה לטייוואן, אשר הסלים לאחרונה בעקבות תגובתה החריפה של סין על ביקורה של יו"ר בית הנבחרים האמריקני, ננסי פלוסי, בטאיפיי.

האתגר השני הינו ההתמודדות המתמשכת עם מגיפת הקורונה, שטרם דעכה כליל, ואילו השלישי מעוגן בכורח להמשיך ולקדם מהלכי חקיקה פורצי דרך במישור החברתי והסביבתי. בעיניו של ביידן, צעדים אלה יחרצו במידה רבה את גורלו הפוליטי ואת עתידה של מפלגתו, לפחות בטווח הקצר. ואולם מעל לכל האתגרים הללו ניצב בראש סדר העדיפויות האמריקני, המשבר החריף שפרץ עם מוסקבה מאז שכוחותיה חצו את גבולה של אוקראינה, וקראו בכך תיגר על הסדר האזורי ועל כללי המשחק שהתגבשו עם תום המלחמה הקרה.

לית מאן דפליג שהשלכותיה של מלחמה זו, שסיומה טרם נראה באופק, על הכלכלה האמריקנית (והגלובלית) בכלל, ועל שוק האנרגיה בפרט, היו מיידיות ודרמטיות והן הוסיפו רובד נוסף לאווירת המלחמה הקרה, ששבה מתהומות השכחה היישר אל מוקד היחסים הטעונים שבין ארה"ב לבין רוסיה.

על רקע מורכב זה, שהוביל את הממשל לנקוט מדיניות של סנקציות כלכליות מסלימות על פוטין מחד, ושל סיוע אסטרטגי מקיף לזלנסקי, מאידך, התנתק נשיא ארה"ב יותר ויותר מן החזית האיראנית. שכן החתימה על הסכמם עם משטר האייתוללות, יהיה אופיו אשר יהיה, תקנה לו פסק זמן מכאב הראש המזרח־תיכוני, ובה בעת תאפשר לו לשווק את ההסכם במרחב הציבורי הפנים־אמריקני כהצלחת מדיניותו לייצובה של זירה סוערת זו ערב בחירות אמצע הדרך לקונגרס. יתרה מזו, גם אם השפעותיו הכלכליות של ההסכם לא יבואו לכלל ביטוי בטווח המיידי, הן עשויות - בראייתם של "כל אנשי הנשיא" - לתרום לשקיעתו של משבר האנרגיה, שהיה בין הגורמים העיקריים לסחרור האינפלציוני, שחווה המשק האמריקני בחודשים האחרונים.

אולם, להיטות אמריקנית (ואירופית) זו לקדם את ההסכם אינה יכולה לטשטש את החולשות העמוקות הטמונות בו, ואת העובדה שהוא עתיד להיות בלתי סימטרי לחלוטין מבחינת מאזן הוויתורים שבו. שכן, "הוויתור" האיראני העיקרי - קרי נכונותה כביכול של טהרן להשלים עם השארתם של משמרות המהפכה ברשימת הארגונים תומכי הטרור - הינו חסר משמעות מעשית. זאת, בין היתר, לנוכח נתיבי המעקף, שיאפשרו לחברות ולתאגידים בינלאומיים רבים לחדש את קשריהם העסקיים עם שלוחותיו האלימות של המשטר, ולו גם באדרת חדשה.

גם שאר נדבכי ההסכם הם בבחינת כניעה ללא תנאי של הממשל האמריקני ושל שותפיו להסכם המקורי משנת 2015. כך, למשל, לא יאפשר ההסכם לפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) להמשיך ולחקור באופן אפקטיבי ולטווח הארוך את הפעילות האיראנית החשודה בשדה הגרעיני, שנחשפה על ידיהם בלא פחות מארבעה אתרים. אותם דברים אמורים גם לגבי סוגיית הערבויות שאיראן דרשה משותפותיה של ארה"ב למקרה שהממשל הנוכחי או ממשלים עתידיים יחליטו לפרוש פעם נוספת מן ההסכם. ואכן, גם במכלול זה נענתה הדרישה, וערבויות כספיות מצידו של גוש המדינות האירופיות לקיומו של ההסכם על ידי ארה"ב יוענקו גם יוענקו למשטר חמינאי.

פרט לכך, גם אם ההסכם שבפתח יחייב את איראן להקפיא את פעולותיהן של צנטריפוגות ההעשרה המתקדמות שבידיה, נשאלת השאלה: אם הקפאה מתוכננת זו פירושה יהיה פירוקן הלכה למעשה של הצנטריפוגות או אכסונן במאגרים שיפוקחו על ידי נציגי סבא"א חסרי השיניים? ואם בפירוקן וגריסתן עסקינן, האם גורלו של תהליך זה יהיה זהה לגורלו של הסכם "התפרקותה" של סוריה ממצבורי הנשק הכימי שאגרה, שרוסיה הופקדה על יישומו בברכתם של ברק אובמה וג'ון קרי לפני פחות מעשור?

לפנינו, אם כן, מתווה שכולו פייסנות, אשליות וויתורים חד־צדדים, שמוביל הממשל ללא לאות ובעיניים עצומות לרווחה. השאלה איזו אסטרטגיה על ישראל לנקוט לנוכח דינמיקה מסוכנת זו היא, כמובן, שאלה אחרת הראויה לדיון נפרד.